בכל יום אני חולף על פני הסנטר מספר פעמים, בבוקר בדרך לעבודה, בחזרה משם ,אחר הצהריים עם הילדים והכלב או רק עם הילדים או שרק עם הכלב. ביום חמישי לפעמים אני שוכח אבל לא להרבה זמן עקב ריחות התבשילים שנושאת עמה הרוח במסדרון האוויר שבין שני אגפי הסנטר.
אני נכנס בד"כ משער 6 ולאחר שהשומר בודק אותי ונפתחת הצידה דלק הזכוכית אני נשתף בריחות עזים של מאכלים שונים ומשונים, לא משנה מה השעה ואם כבר אכלתי אני לא יכול להישאר אדיש לריחות, אני מובל על ידי האף מסתובב וריר מצטבר לי בחלל הפה, אני חושב על הפיתה הדרוזית למרות שאני כל שבוע אוכל אותה, אני סורק בעיניים אולי יש איזה דוכן חדש, משתדל לא לקחת טעימות מאף דוכן כי הן מסיתות את הדעת ולפעמים גורמות לי להחליט מהר מידי ואז אני ממשיך ומתבאס על המנה שקניתי כי פתאום בא לי יותר משהוא אחר. הייתה פעם אחת שהצלחתי להתאפק ולסרוק בעיניים את כל היריד ורק אז החלטתי בראש כמעט לגמרי צלול ואפילו לא היה לי חשק למשהו אחר גם אחרי שקניתי. אני קודם מגיע לקומה העליונה ומשם מלמעלה אני רואה את המראה המיוחד של כל כך הרבה אוכל שמאכיל בערך 20000 אנשים ביום, ממש הרבה פיות לסתום יש לו ליריד האוכל, אני מתלהב כאילו בחיים לא ראיתי אוכל וזה לא שחסר בבית אבל לראות כל כך הרבה במקום אחד מוציא אותי מדעתי, אחרי שאני סורק בעיניים אני מתחיל להסתובב כמו ילד בחנות צעצועים לוקח משהוא במחשבה שאחרי העבודה אעבור כאן שוב ואוכל את הדבר שהתבאסתי שלא לקחתי אותו ובצהריים אני יודע שאחזור שוב בערב ושיש לי גם את מחר. שמתי לב שהם מורידים את המחירים בערב כדי שלא יישאר אוכל, אז לפעמים אני מגיע קצת יותר מאוחר בערב ומרוויח כמה שקלים. מלא בעלי דוכנים כבר מכירים אותי " בוא גבר מה שלומך בו תטעם" משום מה רואים מיהוא בעלים של דוכן יש להם התנהלות דומה לבעלי הדוכנים.
יום שישי אני מגיע אחרי הטיול עם הכלב יושב על הדק הצפוף בסנטר רואה מלא אנשים גם כאלה מהעבר וגם מהיומיום, יש משהוא מיוחד באווירה הזו, אח"כ אני חוזר יותר מאוחר כדי לקחת אוכל לשבת, איך היינו אוכלים מאכלי עדות ביום שישי בבית הרי אשתי חביתה בקושי יודעת לעשות ושלא נדבר עלי קשה לי לפתוח מקרר נראה לי יותר קל לדפוק מנה פלאפל. שמתי לב שבסוף של יום שישי ממש יורדים המחירים כי בעלי הדוכנים רוצים כבר למכור כמה שיותר רק שלא יישאר, פעם אחת הגעתי ממש בסוף שכל החנויות כבר היו סגורות וראיתי שהם כבר חילקו אוכל בחינם לכל מיני נזקקים והיו שם אפילו מתנדבים עם קופסאות פלסטיק ענקיות שלקחו אוכל לכל מיני מעוטי יכולת. אפילו שכבר נגמר היריד אנחנו אוכלים בערב מהאוכל שקניתי קודם ואשתי מעבירה אותו לכלים היפים ושואלת ממי קנית הפעם ואני עונה פעם מהעיראקי, פעם מהמרוקאי, תוניסאי וכו'... אני משתדל לגוון ולא להביא שבועיים רצוף מאותו דוכן, צריך לחלק ביניהם את הכסף, למרות שאני רק לקוח אחד ואז אחרי ארוחת הערב אני צריך לחכות כמעט שבוע עד שיהיה שוב יום חמישי, נולד לי לא מזמן ילד נוסף (הגדולה ,היא כבר יודעת כמה טריקים יותר ממני) ואפילו שנראה שהוא עדיין לא מבין כלום אני כבר מלמד אותו את המסורת ארוכת השנים של יריד האוכל ואת היחס המיוחד שיש לי אליו.
